יהודית ודמוקרטית - נשים בישראל, דת והמאבק על הזכות לבחור ולהיבחר 

מאבקן של נשים בארץ ישראל המנדטורית על זכות הבחירה כלל מאבק על הזכות לבחור כמו גם על הזכות להיבחר. במסגרת אותו תקדים היסטורי שנקבע לפני כתשעים שנה, נשים דתיות וחרדיות קבעו במעשיהן כי זכות ההכרעה בנושא מצויה בידיהן.

עקרון שוויון הזכויות בין המינים נקבע כבר בשלבים ראשוניים על ידי ההסתדרות הציונית. עובדה זו לא מנעה מגדולי התורה של התקופה להצטרף לתנועה הציונית ולתמוך בה. על אף נוכחות נשים בקונגרס הציוני הראשון, בחירת נשים לוועדות ההסתדרות הציונית, ולבסוף עיגון החלטה רשמית על מתן זכות בחירה לנשים בקונגרס הציוני השלישי, למרות כל אלה לא ניתנה בידי נשים בארץ ישראל זכות בחירה לוועדי קהילות ולוועדי מושבות אלא אם היו אלמנות. הזכות להיבחר לא הייתה נתונה כלל. בעניין זה מצוטטת תושבת פתח תקווה חנה זהבי במהלך ישיבת ועד המושבה: "בני, שאני חינכתיו וגידלתיו, זכאי לנהל את ענייני פתח-תקווה, אבל אני, אמו, שנתתי למושבתי את כל כוחי ומרצי, את מיטב שנות חיי - אני פסולה למלא את התפקיד הזה".

באלול תרס"ג (1903) התכנסה בזכרון יעקב "כנסית היישוב", אספה שנועדה לשמש גוף ייצוגי לכלל תושביה היהודים של ארץ ישראל. כנסיה זו ניסחה מטרותיה ותפקידיה ובחרה במוסדות הנהלה מרכזיים, בראשם הסתדרות יהודי ארץ ישראל, אך פסקה מלהתקיים זמן קצר לאחר מכן. מחלוקות שונות ובראשן מחלוקת בנושא הצעה לכינון מדינה יהודית באוגנדה הביאו לגניזת הרעיון להקמת גוף ייצוגי כלל ארצי עד לשלהי מלחמת העולם הראשונה. בין המחלוקות המשניות שעוררה הכנסיה עלתה גם שאלת זכות הבחירה של נשים, אך ויכוח סוער זה שכך לאחר שנערכה הצבעה בנושא בה נמנעו התומכים והתקבלה תוצאה המתנגדת למתן זכויות.

בתרע"ח (1918) כונסו שלוש אספות מכוננות במטרה לקבוע את הסדרי הבחירות לגוף לאומי ייצוגי. דיון בעקרונות הארגון העלה חילוקי דעות עמוקים בנוגע לזכויות האישה לקחת חלק באספה המייסדת (לימים הביאו חילוקי הדעות להחלטה על שינוי שמה של האספה המייסדת לאספת הנבחרים, כמעין קונצנזוס שהחלטות לגבי אספה זו לא יהוו יסוד ממשי להחלטות תקדימיות). הגופים החרדים ביישוב התנגדו בתוקף למתן זכות בחירה לנשים. בתגובה הוקמו בנקודות יישוב שונות "אגודות נשים" ששמו להן כמטרה ראשונית השתלבות בוועדי הקהילה וועדי המושבות. הופעתן של נשים כחברות נבחרות של ועד הקהילה הייתה לפרצה הראשונה בנוהג הקיים במוסד נבחר שענייני דת היו כרוכים בעשייתו באופן הדוק.

על פי עדותה של מנהיגת התאחדות נשים לשווי זכויות באותן שנים שרה עזריהו, "המתנגדים הקיצוניים היו נוהגים להגיש מפעם לפעם ליושב ראש מחאה בכתב נגד השתתפות האישה בוועד... כשחברות היו נכנסות לאולם הישיבות, היו חברים מספר עוזבים מיד את הישיבה באופן הפגנתי". במקרים מסוימים נשאו מחאות אלו פרי, ובתגובה לדרישת עקרון שוויון בין המינים ומתן זכות בחירה אקטיבית ופסיבית לנשים בבחירות לוועד מושבת ראשון לציון ב-1918, קיום הבחירות הותנה במתן זכותן של נשים לבחור בתנאי מפורש שזכותן להיבחר תתאפשר רק כעבור שנה. נשות המושבה קיבלו תנאי זה. בחיפה נפתרה מחלוקת סבוכה זו סביב גיבוש תקנון בחירות על ידי הקמת ועדה המורכבת באופן שווה בין נציגי הקהילה התומכים במתן זכויות בחירה לנשים ובין המתנגדים לכך, והחלטתם הסופית הכריעה בעד מתן זכות בחירה אקטיבית ופסיבית.

האספות המכוננות והוועד הזמני הניחו יסודות ארגוניים שהפכו לתקדימים בלתי מעורערים באופן התנהלות היישוב. באספה המכוננת הראשונה נתקבלה החלטה על פיה הבחירות לאספה המייסדת תהיינה "ישירות, שוות, חשאיות, כלליות ויחסיות, ללא הבדל מעמד". בכל הנוגע להבדלי מין, בידי הוועד הזמני ניתנה ארכה לדון עד כמה צו השעה ותנאי השטח מאפשרים להוציא החלטה שכזו לפועל. האספה המכוננת השנייה שבה ודנה בשאלה זו, ובעוד גופים שונים התנגדו בתוקף מטעמי דת, מנגד עמדו אגף העבודה והמפלגות הפרוגרסיביות ודרשו שוויון זכויות. הצעת הפשרה הגיעה מצד הדתיים החרדים: לתת בידי נשים זכות לבחור, אך אם יוחלט על זכותן להיבחר יעזבו החרדים את האספה המכוננת ללא כל תנאי. בסיכום האספה אושרה הצהרה הקובעת כי "זכות בחירה אקטיבית ישנה לכל יהודי בשטח המשוחרר בלי הבדל מין".

הסוגיה הייתה בין הגורמים לעיכוב מועד הבחירות. אספה מכוננת שלישית ביקשה לגבש באופן מוסכם את סדרי הבחירות ומתן זכות בחירה לנשים הייתה בין הבעיות המרכזיות והבוערות שנותרו לסיכום. נציגי החרדים עמדו בתוקף על שלילת הזכויות מנשים ומסרו גילוי דעת בשם מפלגת המזרחי ובשמם בו צוין שלא ישתתפו בהצבעה בנושא זה ואין האחריות על תוצאותיה חלות עליהם. ההחלטה הסופית בעד זכות נשים לבחור ולהיבחר הביאה להעמקת הפערים. בירושלים קמה תנועת התבדלות מהנהגת היישוב שקראה לאי השתתפות בבחירות כל עוד תוותרנה זכויות האישה על כנן. מועד הבחירות בירושלים התקיים כשבועיים לאחר יום הבחירות הארצי והקלפיות בעיר כללו קלפיות מיוחדות לחרדים בהם ניתנה בידי הגברים זכות הצבעה כפולה, בשם נשותיהם. כאלפיים בוחרים השתייכו לקלפיות אלה מבין 22 אלף בעלי זכות בחירה.

בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה, מלבד נשים מועמדות ברשימות שונות התמודדה גם רשימת הנשים "אגודת נשים" וחמש ממועמדותיה נבחרו לכהן כחברות האספה. במושב הראשון לכהונת האספה נבחרו מוסדותיה המרכזיים ובהם חברות נשים. אספת הנבחרים הראשונה הכריזה באחת מהחלטותיה על היותה "המוסד העליון לסידור ענייניו הציבוריים והלאומיים של העם העברי בארץ ישראל וביאת כוחו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ". בשלב זה, עם תום מערכת הבחירות ומתן סמכויות בידי גופים ייצוגיים נבחרים, נדמה היה שהמערכה תמה ונשלמה.

המושב השני של אספת הנבחרים באדר תרפ"ב (1922) עסק בעיקרו בדיון על הצעת הוועד הלאומי ל"חוקת הקהילות". נציגי מפלגת החרדים סרבו לקחת חלק בדיוני המושב כל עוד לא תימלא דרישתם לביטול זכות הבחירה לנשים. תמיכת הסתדרות המזרחי בדרישה חיזקה את המתנגדים ונציגי המזרחי אף היו לגורמים מובילים שהרבו לייצג את המתנגדים. המשא ומתן עם נציגי שתי הסיעות לא הביא לתוצאות והעדרותם נמשכה גם במושב השלישי לאספה. הצעת הפשרה להביא את העניין להכרעה דמוקרטית בהצבעת אספה נדחתה על ידם בטענה כי השאלה היא דתית ואינה ניתנת להכרעה.

במושב השלישי אושרה חוקת הבחירות לאספות הנבחרים הבאות והוחלט על קיומן בתוך חודשיים. במהלך תקופה זו נמשך המשא ומתן: בעוד חוגים שמרנים ביקשו להתנתק מהיישוב ולקיים ביום הבחירות בחירות מיוחדות לוועד לאומי עצמאי, חוגים שמרנים אחרים ביקשו לערוך משאל עם ולהכריע סופית בסוגיה. הצעת משאל העם נתמכה על ידי המזרחי ואושרה על ידי הנהגת היישוב. תאריך המשאל נקבע. הנרייטה סולד התבטאה בתקופה זו וקראה "לשמור מכל משמר על עקרונות השוויון והצדק שהונחו ביסוד מפעלנו הלאומי, האישה שותפה מסורה לעמה ולסבל למען קימום המולדת, תהא נא, איפוא, שותפה גם לעיצוב דמותה", אך עם התקרב המועד קמו לו מתנגדים מכל הצדדים ? הן חוגים דתיים שחששו מתוצאותיו והן חוגים ליברליים וארגוני נשים שחששו גם הם. אגודת ישראל הטילה חרם על המשאל ונתמכה בצעד זה על ידי רבנים מובילי דעת קהל. לאחר דין ודברים ויתר המזרחי על קיום המשאל והבחירות התקיימו כמתוכנן.

מערכת הבחירות לאספת הנבחרים השנייה הביאה עמה תפנית בעלת משמעות רבה. בין הרשימות המתמודדות נרשמה התאחדות נשים עבריות עממיות, ארגון נשים שפעל בתל אביב וקיים מטבח עם ובית ספר מקצועי. בראש רשימת המועמדות הוצבה הרבנית לאה קוק, ממנהיגות הסתדרות נשי מזרחי בתל אביב ורעייתו של הרב שאול קוק ? ציר באספת הנבחרים הראשונה מטעם מפלגת החרדים ואחיו של הרב הראשי לישראל. נוסף להצלחתן בקבלת מנדט בודד, רשימת "אגודת נשים" התמודדה כעת ברשימת "התאחדות נשים עבריות" ובאספה כיהנו 13 מנציגותיה.

לאחר כינון אספת הנבחרים השנייה וכניסת תקנות הבחירות לתוקף, נושא זכות הבחירה לנשים לא היה עוד לדיון ציבורי רחב היקף. בסיכום המושב הראשון של האספה נכללה ההצהרה הבאה: "אספת הנבחרים השנייה ליהודי ארץ ישראל מכריזה על שוויון הזכויות של נשים בכל ענפי החיים האזרחיים, המדיניים והכלכליים של היישוב העברי ודורשת מאת שלטונות המנדט את הבטחתו של שוויון זה בחוקי הארץ". חילוקי הדעות נותרו נחלתן של המפלגות הדתיות, ואלו המשיכו להתנגד בתוקף לבחירת נשים למשרות ציבור.
התאחדות נשים לשווי זכויות המשיכה להעמיד רשימות מועמדות מטעמה ורשימות משותפות להתאחדות ולויצ"ו התמודדו ונבחרו גם במערכות לאספות הנבחרים השלישית והרביעית. נציגותיהן הנרייטה סולד ורחל כהן-כגן היו גם לראשונות לקבל אחריות בפועל על מחלקות בהנהלת הוועד הלאומי. לאספת הנבחרים הרביעית שבו ונבחרו גם רשימות מועמדות דתיות: רשימת "נשי מזרחי ונשי דתיות בלתי מפלגתיות" זכתה למנדט יחיד ורשימת "נשים תורה ועבודה" המזוהה עם הפועל המזרחי זכתה למנדט יחיד.

במערכת הבחירות לכנסת הראשונה, ב-1949, התאחדו המפלגות הדתיות השונות לרשימת מועמדים משותפת. ראש ישיבת פוניבז' הרב כהנמן התנה את האיחוד בשלילת התמודדותן של נשים, ובתגובה להתנייתו כינסה מנהיגת ארגון הנשים של הפועל המזרחי טובה סנהדראי קבוצת חברות בביתה והכריזה עמן על  הקמת הרשימה העצמאית "הפועלת והאישה הדתית". לרשימה חסרו מאות קולות ספורים למעבר אחוז החסימה. למרות הצלחתן ועל אף איסור ההתמודדות שנותר על כנו, בבחירות לכנסת השנייה תמכו החברות בהתמודדות הפועל המזרחי ללא מתן ייצוג לנשים. לאורך השנים הובילה סנהדראי את המאבק לייצוג נשים דתיות בכנסת והחל במערכת הבחירות לכנסת השלישית הייתה לנציגה הבכירה ברשימות המפלגה הדתית-לאומית. כניסתה לכנסת התאפשרה רק במערכת הבחירות העוקבת והיא כיהנה בה 15 שנה ברציפות.

לאחר פרישתה של סנהדראי כיהנה בכנסת התשיעית חברת המפלגה הדתית-לאומית שרה שטרן-קטן, אך לאחר סיום כהונתה ב-1981 ועד מערכת הבחירות ב-2003 נותרו הנשים במקום בלתי ריאלי. ירידת כוחה של המפלגה לא הביא לשינוי המקום המוסכם כי ישוריין לנציגת הנשים. כניסתה לכנסת ה-16 של גילה פינקלשטיין לוותה במאבק ארוך על שריון מקום ברשימה לנציגת החברות ובמהלכו התערבו מנהיגיה הרוחניים של המפלגה. באחד המקרים נתן הראשון לציון מרדכי אליהו את תמיכתו לשריון ולאחר מכן חזר בו.

כהונתה של פינקלשטיין נמשכה כהונה אחת בלבד והמשבצת המוסכמת לשריון נציגת הנשים נותרה בלתי ריאלית עד ימינו, אך יחד עם זאת מצבן של הנשים הדתיות-לאומיות מאפשר להן את זכות הבחירה. במפלגות החרדיות אגודת ישראל, פועלי אגודת ישראל ומאוחר יותר ש"ס נותרו ההנהגות בסירובן להעמיד לבחירה נשים. כהונתה בכנסת של צביה גרינפילד המשייכת עצמה למחנה החרדי (על אף דחיית חוגים חרדים את הגדרתה זו) צלחה רק לאור השתייכותה למפלגת מרצ שאינה משויכת למגזר זה או אחר באוכלוסיה. השתלבות זו ניכרת גם בקרב נשים דתיות-לאומיות וכיום מכהנות מטעם הליכוד שתי בוגרות אולפנה המקיימות אורח חיים דתי: לאה נס וציפי חוטובלי.